לפני שבוע קיבלתי שיחה ממספר לא מזוהה. השיחה התחילה גם באופן מצחיק, כשהאישה בקו השני שכחה למי היא צלצלה. מתוך הזדהות עם החוויה הזאת (יש מחיר לעשייה מרובת משימות) צחקתי איתה ומשתי זרות התחלנו להכיר.
האישה סיפרה לי שקראה את הטור האחרון שלי בynet בו כתבתי על נקודת המבט של המטפלות הפיליפיניות על ישראלים והתרבות באר (הטורים מבוססים על עבודת התחקיר לספר שלי ועל השיחות המרובות עם המטפלות). הדברים ריגשו אותה ובעיקר היא התרגשה לקרוא על מטפלת אחת שציינה כי היא אוהבת מאוד לקרוא ואף קראה ספרות ישראלית מתורגמת, אבל הספרים בארץ יקרים מאוד.
הדברים תפסו אותה בבטן, ובהיותה מורה לאנגלית (בפנסיה) היא החליטה להעביר מהספרים הרבים שלה לאותה מטפלת וביקשה את עזרתי בחיבור.
לצערי, בשלבים הראשוניים של התחקיר לא ידעתי מה יהיה עם הספר ואם אתמיד ואגיע ליום הפרסום הנכסף, ולכן לא אספתי פרטים מלאים של כל המרואיינות. ככל שחלף הזמן הבנתי שיהיה פה ספר כי יסודות עמוקים יש (וגם כי - אחרי כל כך הרבה שיחות עם נשים שמתעניינות ורוצות לדעת מה יקרה בסוף - קשה לאכזב. ככה זה כשיש קהל - קל יותר לעמוד ביעדים :)) התחלתי לרכז ולתעד הכל ולאסוף את פרטי הקשר של הנשים.
אז את פרטיה של גרטשן לא היו לי אבל יש לי אשת קשר מקסימה שעבדה איתה והיא מכירה כנראה את כל המטפלות בארץ.
כתבתי לה את הסיפור המרגש ותוך דקה היא שלחה לי קישור לעמוד הפייסבוק של גרטשן. כתבתי לה הודעה והיא מיד הגיבה בהתרגשות.
בהסכמתה, העברתי את פרטיה לאותה אישה ויומיים אחר כך הן כבר נפגשו וספרים עברו ידיים ועשו טוב בלב.
הבוקר גרטשן שלחה לי תמונה של ערימת הספרים שקיבלה במתנה וציינה שלא האמינה כמה טוב לב ומזל טוב נפל בחיקה. אין מאושרת ממני, למילים יש כוח עצום וכשהן עוברות ידיים הן יכולות לעשות דברים נפלאים.
Comentários