להכיר את סבא

את סבא נתן לא הכרתי לעומק לצערי וחוסר ההיכרות איתו הוא כנראה מה שהתניע את הכתיבה על אנשים זקנים והגילוי שלהם מתחת למעטה הגיל.

אבל השבוע נזכרתי באפיזודה חד פעמית שהיתה לי בילדות ושאפשרה לי לרגע קט להכיר מעט, גם אם במרומז, את סבא שלי.

סבא שלי ואני בבת המצווה שלי

ערב אחד, כנראה באיזה חופש, סבא שלי נשאר איתי ועם אחותי בבית ושמר עלינו. היינו בגיל בית ספר יסודי.

הוא לא דיבר הרבה למיטב זכרוני, וגם פער השנים וההיסטוריה האישית שהיתה מרחק שנות אור מחיינו הקלים והפשוטים המעיטו את נושאי השיחה. ואז פתאום רץ לו ג'וק ברחבי הסלון. אני ואחותי צרחנו ועלינו על הרהיטים כדי לברוח מאימת היצור הקטן והמאיים.

אבל בתוך כל הפאניקה והדרמה שפלשה לבית, סבא שלי נותר רגוע. הוא היה רגוע בעיקר מולנו והיה שלו ביותר. נראה לי שהתגובה שלנו הפתיעה אותו, אולי נראתה לו מוגזמת, אבל הוא נשאר מחויט ואצילי בדרכו הקבועה.

הוא קם בשקט, הסיר נעל עור (הוא תמיד לבש חליפות מוקפדות ונעל נעלי עור רשמיות ומכובדות. לא היה אצלו מראה מרושל), כיוון את העקב שלה לעבר היצור החום והיכה בו מכה מדויקת וישירה.

הפאניקה שאותו ג'וק זרע בבית התחלפה בין רגע בתדהמה.

מעולם לא ראיתי את סבי נחוש כל כך, מדויק והחלטי, מתפרץ לעבר מטרה ואז חוזר לאותה נקודת מוצא שלוה. משומקום, השתלטו עלי תהיות לגבי העבר שלו והשנים הלא ידועות בשואה. תהיתי איך תפקד שם, איך עמד בלחצים, בקשיים, בהפתעות. תהיתי אם קור הרוח הזה שהפגין בזמן שנכדותיו צורחות (מי ישמע בגלל מה), האלגנטיות של התנועות לפני, במהלך ואחרי, הם פועל יוצא מעבר שמעולם לא הכרתי ומנסיון חיים שאין לי טיפת מושג לגביו.

כל כך מעט ידעתי על העבר שלו ועליו בכלל, ובכל זאת אותו ערב הרגיש לי כמו הצצה משמעותית. באופן סמלי חשבתי על זה השבוע כשנתקלתי בג'וק. הוא היה שרוע על גבו אז היה פחות מאיים. הרגשתי גיבורה גדולה כשאספתי אותו בנייר וזרקתי לפח. הייתי כל כך גאה בעצמי שסיפרתי על זה לביתי הקטנה. "כן, ראיתי אותו מקודם" היא הודיעה כמעט בביטול ובלי דרמה. כל דור והפחדים שלו.